החלטה בתיק ת"א 42237-06-10

לפני בקשה למתן צו עיקול זמני על נכסי משיבה 1 (להלן: "המשיבה"), בכללם כספים ו/או נכסים ו/או זכויות המגיעים לה או השייכים לה ויגיעו אליה ממשיבה 5 (להלן: "לוסטיגמן"), על נכס המקרקעין כהגדרתו להלן, ועל נכסי משיבים 2 ו-3, בכללם כספים ו/או נכסים ו/או זכויות המגיעים להם או השייכים להם ויגיעו אליהם מלוסטיגמן.

הצדדים והרקע לבקשה

1.         המבקשת היא מסדר כנסייתי קתולי של נזירים פרנציסקאנים הפועל מישראל מזה עשרות שנים שרכשה בעבר את הזכויות במקרקעין הידועים כחלקות 92 ו-93 בגוש 30545 בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים (להלן: "המקרקעין") מידי "מסדר האחים הלבנים". זכויותיה של המבקשת במקרקעין הועברו בסופו של יום למשיבה שהיא גם מקימת פרוייקט המגורים המכונה "ברוש הגבעה" על גבי המקרקעין (להלן: "הפרוייקט"). משיב 2 היה מנהל המשיבה ושותפו של משיב 3 בייזום הפרוייקט. משיב 4, בנו של משיב 2, הוא מי שלטענת המבקשת מסייע למשיב 2 "להתפרק" מנכסיו, באופן שנכסים רבים ומשמעותיים של משיב 2 הועברו אליו. לוסטיגמן היא חברה קבלנית שהתקשרה עם המשיבה בהסכם בנייה לפיו היא תבנה את הפרוייקט. בשלב מאוחר יותר היא רכשה ממשיבים 2 ו-3 את מלוא אחזקותיהם במשיבה, רכשה מהמשיבה את זכויותיה במקרקעין, ורשמה לזכותה הערת אזהרה על המקרקעין בגין הסכמים אלו. עובדות המקרה סבוכות קמעה, אך אין מנוס מלפרטן:

2.         עובר להקמת הפרוייקט, ביום 23.10.1979 החכירה המבקשת את המקרקעין לידי עיריית ירושלים (להלן: "העירייה") ולמנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל") לתקופה של 120 שנה, לשם פיתוחם כגן ציבורי (להלן: "הסכם החכירה"). ואולם, בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, ביקש משיב 2, שניהל באותה עת את המשיבה להתקשר עם המבקשת בעסקה במסגרתה ייבנו על המקרקעין בניינים למגורים פרטיים, תוך שיעלה בידו להביא לביטול הסכם החכירה שכרתה המבקשת עם העירייה והמנהל. ואכן, במהלך חודש נובמבר 1994 נכרת הסכם משולש בין המבקשת, העירייה וחברת "סמווד קונסטרקשיין" ששמה זהה לשמה של המשיבה אך היא מאוגדת במדינת קנדה (להלן: "סמווד קנדה"). במסגרת הסכם זה הוסכם כי סמווד קנדה תשלם למנהל במקום המבקשת סך של 4,458,494 ש"ח לביטול הסכם החכירה. כן התחייבה סמווד קנדה לבנות על המקרקעין מתנ"ס בעלות של 3,000,000 $ ולשלם לב"כ המבקשת, עו"ד מועהין חורי, שכ"ט בסך של 2,500,000 $. בהמשך לכך, ורק ביום 10.07.96 נחתם הסכם קומבינציה בין המבקשת לבין סמווד קנדה, לפיו רכשה סמווד קנדה 78% מזכויות המבקשת במקרקעין, וזאת בתמורה לבניית הפרוייקט (להלן: "הסכם הקומבינציה"). במהלך חודש נובמבר 1996 נרשמו זכויות סמווד קנדה על 78% מהמקרקעין, ו-22% הנותרים נותרו רשומים על שמה של המבקשת. בחלוף כשלוש שנים, ביום 3.08.99, נחתם הסכם נוסף במסגרתו הומחאו זכויות המבקשת במקרקעין לסמווד קנדה, באופן שגם יתרת 22 האחוזים מהמקרקעין שנותרו למבקשת הועברו לסמווד קנדה (להלן: "הסכם המחאת הזכויות"). בתמורה התחייבה סמווד קנדה לשלם למבקשת סך של 5,000,000 $, סכום ששיקף את התמורה בסך של 6,000,000 $ שעתידה הייתה להתקבל ממכירת 29 דירות שהיו עתידות להיבנות במסגרת הפרוייקט על השטח שנותר בבעלות המבקשת, בניכוי 1,000,000 $ בשל הקדמת התשלום לשלב בו טרם הוחל בבניית הפרוייקט. לטענת המבקשת, המספר 29 נגזר מתוך המצג אותה הציגה סמווד קנדה כי במסגרת הפרוייקט ייבנו על גבי המקרקעין רק 135 יחידות דיור (היינו 22% מתוך 135) שתמורתם הכוללת תסתכם ב-27,000,000 $. בנוסף הוסכם במסגרת הסכם המחאת הזכויות, כי במידה וערכן של כלל יחידות הדיור בפרוייקט יעלה על הסך של 27,000,000 $, תהא המבקשת זכאית לקבל את הפרש התמורה עבור 29 הדירות שתבננה עבורה ובין התמורה המוסכמת בסך 6,000,000 $ (היינו, מחיר דירה ממוצעת בפרוייקט X 29 בניכוי 6,000,000 $). יצוין כבר עתה, כי להסכם המחאת הזכויות היו גרסאות שונות, כולן חתומות, ושהתמורה המצוינת בכל אחת מהנוסחאות כמו גם התאריכים הנקובים בהם אינם זהים. בהסכם אחד הנושא תאריך 3.08.99 התמורה היא מיליון דולר במועד החתימה וארבעה מיליון דולר נוספים עד ליום 31.12.99. בהסכם אחר מאותו תאריך, התמורה היא חצי מיליון דולר במועד חתימת ההסכם וארבעה מיליון וחצי דולר נוספים עד ליום 31.12.99. בהסכם אחר מאותו תאריך, התמורה היא חצי מיליון דולר במועד חתימת ההסכם וארבעה מיליון דולר נוספים עד ליום 31.12.99. תמורה זהה לזו האחרונה גם מופיעה בהסכם נוסף הנושא תאריך 1.12.99. ובהסכם נוסף מיום 18.08.99 המוכתר במילים "חוזה חכירה" נקבע כי התמורה לה זכאית המבקשת בשל העברת הזכויות במקרקעין לסמווד קנדה תעמוד רק על סך של 500,000 $.

3.         בהמשך להסכם המחאת הזכויות, נרשמו 22% מהמקרקעין על שם משיב 2 ומשיב 3 בחלקים שווים, באופן שכל אחד מהם נרשם כבעל זכויות על 11% מהמקרקעין, וביום 7.10.99 הועברה יתרת הזכויות במקרקעין מסמווד קנדה למשיבה ללא תמורה. הסכם נוסף נחתם בין המבקשת לסמווד קנדה ביום 18.01.00 ובו הוסכם כי סמווד קנדה תשלם את תשלום הסך של 5,000,000 $ אותו התחייבה לשלם למבקשת במסגרת הסכם המחאת הזכויות, עד ליום 24.02.00. במסגרת הסכם זה אף נאמר כי ההסכם נחתם בין היתר "הואיל וברצון היזם לשלם את התשלומים סופיים ללא צורך בהתחשבנות עתידית" והוסכם בו כי "עם גמר תשלום סכומים אלו לא תהיה לכנסיה כל טענה שהיא כלפי היזם בקשר לחובות היזם כלפיה מהסכם הקומבינציה". לא נאמר בהסכם זה דבר אודות תשלום ההפרשים שישולמו אם בסופו של הפרוייקט יתברר כי 29 דירות נמכרו במחיר גבוה יותר מ-6,000,000 $. מכל מקום, משהועברו הזכויות ב-78% מהמקרקעין על שם המשיבה היא החלה בקידום הפרוייקט, וביום 25.08.01 היא חתמה על הסכם בנייה עם לוסטיגמן לביצועו. בחלוף למעלה משש שנים, ביום 27.11.07 רכשה לוסטיגמן ללא תמורה את מלוא אחזקותיו של משיב 3 במשיבה (50%) ובכלל זה זכויותיו במקרקעין. ביום 12.11.09 רכשה לוסטיגמן ללא תמורה גם את מלוא אחזקותיו של משיב 2 במשיבה (50%) ובכלל זה זכויותיו במקרקעין. לבסוף, ביום 12.05.10 רכשה לוסטיגמן מהמשיבה את מלוא זכויותיה במקרקעין.

טענות הצדדים

4.         טענת המבקשת היא כי מצגי סמווד קנדה ושותפיה לחתימת הסכם המחאת הזכויות, משיבים 2 ו-3, אשר נרשמו כאמור, כבעלי הזכויות במקרקעין לפי הסכם המחאת הזכויות, היו מצגי שווא, כשלמעשה היא הוטעתה על ידי משיבים 3-1 באשר למספר הדירות אשר עתידות להיבנות על המקרקעין במסגרת הפרוייקט. לטענתה, משיבים 3-1 ידעו היטב עובר לחתימה על הסכם המחאת הזכויות כי במסגרת הפרוייקט עתידות להיבנות על המקרקעין כ-300 יחידות דיור ואף על פי כן הם הציגו כלפיה במרמה מצג כאילו היקף הבנייה יגיע לכדי 135 יחידות דיור בלבד. על סמך מצג שווא זה נחתם הסכם המאחת הזכויות, ולכן לטענתה, משנחשפה התרמית, היא זכאית לקבל 22% מתוך 300 דירות ולא מ-135 דירות בלבד. משכך, ומאחר והתמורה העתידה להתקבל ממכירות עבור כלל הדירות בפרוייקט עשויה להגיע לכדי סך של 450,000,000 ש"ח היא זכאית לקבל סך של 76,000,000 ש"ח. לחילופין נטען, היא זכאית לקבל, לכל הפחות, את התמורה המגיעה לה לפי הסכם המחאת הזכויות, היינו, את התמורה שתתקבל בגין 29 דירות בפרוייקט בניכוי 6,000,000 $, סכום המגיע לשיטתה, לאור הערכתה של כל דירה בפרוייקט בשווי ממוצע של 1,500,000 ש"ח, לכדי 21,000,000 ש"ח. לטענתה, אין מקום לפרשנות המשיבים כי בהסכם מיום 18.01.00 היא ויתרה על הפרש זה, וכראיה הצביעה על מכתב ששלחה לה סמווד קנדה למחרת היום, ביום 19.01.00 בו רשמה סמווד קנדה כי: "אנו מאשרים בזה כתוספת להסכם מיום 18.01.2000 כי הסכם זה אינו גורע ואף לא פוגע בזכויותיכם עפ"י הסכם מיום 3.08.1999".

5.         את תביעתה הגישה המבקשת לא רק כנגד המשיבה אלא גם כנגד משיבים 2 ו-3 בשל העובדה כי חלק מהמקרקעין שהועבר למשיבה במסגרת הסכם המחאת הזכויות (22%) נרשם כאמור, על שמם של משיבים אלו וכי הם העבירו בשנים האחרונות את חלקיהם במשיבה ללוסטיגמן. באשר ללוסטיגמן עצמה נטען כי היא אינה צד שלישי תמים שרכשה את הזכויות מהמשיבה בתום לב ומבלי שידעה על טענות המבקשת כלפיה בקשר למקרקעין. בהקשר זה הצביעה המבקשת על כך שלוסטיגמן מעורבת בפרוייקט מזה תשע שנים לאחר שכרתה הסכם עם המשיבה לבניית הפרוייקט בשנת 2001, כאמור. היא גם הצביעה על כך שלוסטיגמן רשמה הערת אזהרה לטובתה על המקרקעין רק ביום 20.05.10 עשרה ימים בלבד לאחר שהמבקשת שלחה מכתב דרישה למשיבה באשר לזכויותיה במקרקעין.     

6.         באשר לצורך בהטלת העיקול ציינה המבקשת כי בין העובדות המקימות את "יסוד ההכבדה" במקרה זה ניתן למנות את סכום התביעה, את רישום הערת האזהרה לטובת לוסטיגמן רק לאחר שנתקבל מכתב הדרישה אצל המשיבה, את הטלת העיקול על נכסי המשיבים עד לסך של 9,500,000 ש"ח על ידי בית משפט זה ביום 30.04.09 במסגרת תביעה שהגיש ב"כ המבקשת עו"ד חורי כנגד המשיבים, את הברחת הנכסים על ידי משיב 2, בהעבירו את זכויותיו בחברת "משה סטולר בע"מ" באמצעותה החזיק משיב 2 במחצית ממניות המשיבה, לידי בנו, משיב 4, ימים ספורים לפני שעו"ד חורי הגיש את תביעתו כנגד המשיבים; ואת העובדה כי הנכס היחיד ממנו תוכל לגבות את המגיע לה הוא המקרקעין.  

7.         המשיבים התנגדו להטלת העיקול וטענו כי למבקשת אין עילת תביעה כנגדם וכי בכל מקרה "מאזן הנוחות" נוטה בבירור לטובתם. לדבריהם, אין כל שחר לטענות המבקשת כי קיבלה רק 5,000,000 $ עבור זכויותיה במקרקעין, שכן בפועל שולם למבקשת סך של כ-50,000,000 $ (המגיעים בשיערוך להיום לכדי 100,000,000$), הכולל מיליוני דולר ששילמו למבקשת כ"תרומה" על ידי משיבים 2 ו-3, שאינם נמנים על מאמיני דתה של המבקשת; תשלום סך של 4,458,494 ש"ח לעירייה במקום המבקשת, כהחזר על ביטול הסכם החכירה עמה; תשלום מליוני דולרים בגין מיסים והטלים במקום המבקשת לצורך ביצוע הסכם הקומבינציה; תשלום שכ"ט לעו"ד חורי במקום המבקשת; ועוד. בכל מקרה, אין כל ממש בטענות המבקשת אודות מצגי שווא ו/או הטעייה ו/או תרמית שנקטה סמווד קנדה כלפי המבקשת. המבקשת הינה גוף המעורב מזה שנים בעסקאות מקרקעין ומלווה ביועצים משפטיים וחזקה עליה כי בדקה היטב את שוויו של הנכס שנמכר על ידה טרם מכירתו לסמווד קנדה. מה גם, שלא יכול להיות ספק כי המבקשת ידעה עובר לחתימתה על הסכם המחאת הזכויות ואף עובר לחתימת הסכם הקומבינציה כי במקרקעין עתידים להיבנות לכל הפחות 250 יחידות דיור, כפי שניתן ללמוד מאישור עקרוני שניתן על ידי העירייה ביום 13.09.95. הם הוסיפו כי בכל מקרה תביעתה של המבקשת התיישנה זה מכבר, מפני שכבר מהתב"ע שאושרה לפני כתשע שנים יכלה המבקשת ללמוד, אם לא למדה בפועל, כי אושרו לבנייה על המקרקעים 300 יחידות דיור. פרסומים אודות הכוונה לאשר בנייה בהיקף שכזה פורסמו כבר בשנת 1998. מה גם, שהמבקשת לא זכאית לקבלת ההפרש עד לאחר מכירת כל הדירות בפרוייקט. משיב 3 הוסיף כי גם אם היה ממש בטענת המבקשת אודות ההטעיה, הרי שלפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, המבקשת הייתה זכאית לכל היותר לביטול ההסכם בשל הטעייה, ובלבד שתמסור הודעה על כך תוך זמן סביר. ואולם, בפועל, לא זו בלבד שהמבקשת לא שלחה הודעת ביטול בתוך זמן סביר, אלא שבתביעתה היא אינה מבקשת את ביטול ההסכם אלא את אכיפתו, תוך יצירת הסכם יש מאין, ולפיו היא זכאית כביכול לתמורה בגין 300 יחידות דיור.

8.         באשר לתביעה להפרש שבין שוויין בפועל של 29 דירות לבין הערכתן ב-6,000,000 $ ציינו המשיבים, כי במסמך שנחתם ביום 18.01.00 שכותרתו "הסכם הסופי להמרת חיוב לביצוע בעין בחיוב כספי" נקבע מפורשות כי עם העברת סך של 5,000,000 $ לידי המבקשת, תושלם התמורה לה הייתה זכאית המבקשת לקבל לפי הסכם המחאת הזכויות מבלי צורך בהתחשבנות עתידית. בכך, למעשה, ויתרה המבקשת על זכותה לקבל בסופו של הפרוייקט סכומים נוספים במידה וערכן של 29 יחידות דיור יעלה על 6,000,000 $, כפי שהוסכם בתחילה. לדבריה, אין כל ממש בטענת המבקשת כי בידיה מסמך מיום 19.01.00 החתום על ידי המשיבים במסגרתו הם מאשרים כי אין בהסכם מיום 18.01.00 כדי לפגוע בזכויות המבקשת לפי הסכם המחאת הזכויות. כראייה הם הצביעו על כך שמסמך זה לא צורף לבקשת המבקשת בתחילה אלא רק לאחר דרישה מטעם המשיבה. לדברי משיב 3 גם קיים ספק באותנטיות של מסמך זה ולא ברור כלל מי חתם עליו ובשם מי, ועל פניו נראה שהוא נכתב בכתב ידו של עו"ד חורי, ב"כ המבקשת. מה גם, שבמשך למעלה מעשור שנים, המבקשת לא עשתה שימוש כלשהו במסמך זה, לא הציגה אותו ולא דרשה דבר לפיו. ולמעשה, מאז חתימת ההסכם ביום 18.01.00 לא הועלתה כל דרישה לתוספת תמורה מטעם המבקשת. המשיבים הוסיפו כי בכל מקרה, ההפרש בין הערכת התמורה בסך של 6,000,000 $ לבין ערכן של הדירות כיום עומד על סך של 5,160,450 ש"ח, לכל היותר, זאת משום שבפרוייקט נמכרו עד היום רק 126 דירות, שהמחיר הממוצע שנתקבל עבורן הוא 272,519 $ לדירה. ומשכך, עלות 22% מהתמורה הכוללת, המגיעה לכדי שוויין של 27 דירות, עומדת על סך של 7,358,013 $. סכום זה בניכוי 6,000,000 $ עומד על סך של 1,358,013 $ השווה לפי שער של 3.80 ש"ח לדולר לסך של 5,160,450 ש"ח, כאמור. על כל אלו נטען, כי דינה של חלק זה בתביעתה של המבקשת להידחות על הסף בשל השיהוי בהגשתה. 

9.         המשיבים גם הצביעו על כך שהמבקשת לא פרשה את התמונה בשלימותה בפני בית המשפט ומטעם זה בלבד יש לדחות את בקשתה. כך, למשל, המבקשת לא חשפה שלאחרונה נחתם הסכם גישור בין בא-כוחה, עו"ד חורי לבין המשיבה ומשיבים 2 ו-3 במסגרתו שולם וישולם לעו"ד חורי סך של 4,000,000 ש"ח בצירוף מע"מ. הם הוסיפו כי המבקשת לא פרטה את הנכסים שעיקולם נתבקש על ידה, וכי בכל מקרה יש לצמצם את היקף הסכום הנדרש לעיקול ולחייב את המבקשת להעמיד ערבות בנקאית בסכום משמעותי להבטחת הנזקים וההוצאות העלולים להיגרם למשיבה ולצדדים שלישיים מטעמה, אם תדחה התביעה העיקרית שהגישה המבקשת. המשיבה הוסיפה וטענה כי בכל מקרה היא יישות משפטית נפרדת מחברת סמווד קנדה ונסיון המבקשת לראות בשתי החברות גוף משפטי אחד אינו תואם את המציאות.

10.       משיב 2 הוסיף כי  הטלת העיקול על סכום עתק כפי שנדרש על ידי המבקשת לתקופה ממושכת עד לסיום בירור התובענה תגרום לו לנזק רב ונוכח גילו ומצבו הבריאותי תימנע ממנו לחלוטין להינות מרכושו בחייו. באשר לטענה כי הבריח את נכסיו לבנו הוא ציין כי בניגוד לטענת המבקשת כי "הברחה" זו נעשתה לאחרונה, הרי שמניותיו בחברת משה סטולר בע"מ הועברו לבנו כבר במחצית שנת 2007. גם הערות האזרה שנרשמו בחודש יוני 2010, נרשמו לאור עסקאות שנעשו לפני למעלה  מחצי שנה קודם לכן, עוד טרם נתקבלה דרישה כל שהיא מהמבקשת ובטרם נשמעה כל טענה מפיה.

11.       משיב 3 הוסיף וטען כי אין למבקשת כל עילה כלפיו, שכן ההסכמים מכוחם תובעת המבקשת נכרתו עם חברת סמווד קנדה, בשל אי רצונה של המבקשת למכור קרקעות לידיים יהודיות, בעוד שמשיבים 2 ו-3 היו בעלי מניות במשיבה שהיא גוף משפטי שאינו קשור לסמווד קנדה ואך רכשו בנאמנות 22% מזכויות החכירה שנותרו בידי המבקשת עבור סמווד קנדה.

12.       לוסטיגמן הוסיפה כי אין למבקשת כל עילת תביעה כנגדה מפני שהיא כלל לא הייתה מעורבת בהסכמים שנחתמו בין המבקשת לסמווד קנדה והיא כלל לא ידעה עליהם. היא פעלה בתום לב ורכשה זכויות במקרקעין מבלי שידעה דבר וחצי דבר אודות טענות המבקשת. כמו כן, אין שחר לטענת המבקשת באשר לקשר הקיים בין מועד רשימת הערות האזהרה על ידי לוסטיגמן ובין הגשת התביעה, שכן הערת האזהרה בדבר הזכויות שהיא רכשה ממשיב 3 נרשמו כבר בחודש נובמבר 2007 וההערה בדבר הזכויות שרכשה ממשיב 2 התעכבו בהתאם לתנאים שהוסכמו בהסכם בינה ובין משיב 2. לפי תנאים אלו, הותנה, בין היתר, כי הערת האזהרה תרשם רק לאחר שיושג הסדר עם עו"ד חורי ויוסרו העיקולים שנרשמו לטובתו על זכויות משיב 2. המשיבה ולוסטיגמן גם ציינו כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתן, מפני שהטלת העיקול תסכל את המשך ביצוע הפרוייקט דבר שיגרום להן נזק כלכלי אדיר. הן הוסיפו כי לוסטיגמן השלימה את רכישת מלוא הזכויות במקרקעין והיא התחייבה לשלם את תמורתן ואף שילמה על החשבון עשרות מליוני שקלים למשיבה ולמשיבים 2 ו-3. פעולות אלו נעשו על ידה בתום לב ובהסתמך על הרישומים בפנקסי המקרקעין ורשם החברות, והיא לא ידעה על טענה או דרישה כלשהי של המבקשת הקשורה למקרקעין או למי מבעלי הזכויות בה. הטלת העיקול גם תגרום להפרת ההסכמים עליהם חתומות המשיבות עם בנק הפועלים ועם עשרות רוכשי דירות בפרוייקט, ותגרום לאותם צדדים שלישיים נזק אדיר. פגיעה חמורה גם תיגרם לשמן הטוב של המשיבות.

13.       בתשובת המבקשת לתגובת המשיבים היא שבה וחזרה על טענותיה והוסיפה כי אין ממש בטענת המשיבים כי תביעתה התיישנה. לדבריה, זכותה לקבל את ההפרש בגין מכירת הדירות בשלב הראשון של הפרוייקט התגבשה אך לאחרונה עם סיום חלק זה של הפרוייקט וזכותה לקבל פיצוי לאור הטעייתה התגבשה עם ידיעתה על ההטעייה ולא בשלב בו יכולה הייתה לגלות את ההטעייה. באשר להשגות המשיבים על גובה סכום התביעה ציינה המבקשת, כי משיימסרו המשיבים לידיה את החשבונות הנוגעים לגובה התמורה שנתקבלה ושעתידה להתקבל ממכירות הדירות בפרוייקט, היא תוכל לקבוע מהו בדיוק סכום התמורה לה היא זכאית בהתאם להסכם המחאת הזכויות. המבקשת הוסיפה כי פרשנות המשיבים למסמך מיום 18.01.00 משולל כל היגיון, שכן לפי פירושם המשיבים קיבלו פרס על כך שלא עמדו במועדי התשלומים שנקבעו לתשלום התמורה בהסכם המחאת הזכויות, ובגין כך האריכה להם המבקשת את מועדי התשלום וויתרה להם על חלק מהתמורה (היינו ההפרש בין מחיר 29 דירות בפועל לבין הסך של 6,000,000 $ בה הוערכה מכירתן בתחילה), דבר שאינו מתקבל על הדעת. 

14.       בדיון שהתקיים ביום 15.07.10 נחקרו על תצהיריהם מר עבד אל-מסיח פהים, אשר שימש כמורשה כללי של המבקשת בין השנים 1998 ו-2007, מר בנימין עדוי מנכ"ל המשיבה ולוסטיגמן, והמשיבים 3 ו-4, וב"כ הצדדים סיכמו את טיעוניהם בעל פה.

דיון לגופו והכרעה

15.       מטרתו של סעד זמני היא להבטיח שמירה על המצב הקיים ביום הגשת התובענה, מצב העלול להשתנות אם לא יינתן הסעד, באופן שיאפשר מימוש פסק הדין לטובת הזוכה הפוטנציאלי (רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC Industries Ltd., פורסם במאגרים [28.11.07]). השיקולים העיקריים אותם שוקל בית המשפט בהכרעתו אם להיעתר לבקשה למתן סעד זמני הינם: סיכויי ההליך, מאזן הנוחות ושיקולים שביושר ובצדק, והתקיימות התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות הנוגעות לסעד הזמני המבוקש (תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). וראה רע"א 1998/07 בדארנה נ' עזבון המנוח עלי בדר בדארנה, פורסם במאגרים [11.06.07]). התקנה המפרטת את התנאים המיוחדים למתן עיקול זמני היא תקנה 374 לתקנות הקובעת, בין היתר, כי בית המשפט רשאי ליתן צו עיקול זמני אם שוכנע בקיומה של זכות לכאורה, היינו, שלמבקש סיכוי של הצלחה בתביעתו.